יום שישי, 25 בינואר 2013

כאב הוא ברכה

לא. לא חזרנו לשנת 1984 בספרו של ג'ורגי אורוול, ולא מדובר בדיבור כפול. מדובר שוב באותו רעיון ישן: אנחנו אלו שבוחרים כיצד לפרש את חיינו ואיזו משמעות להעניק לאירועים שאנחנו עוברים:

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון התחילה מיכל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. חבריה ללימודים היו צעירים ממנה והיא הרגישה שונה אבל הצליחה להשתלב. לאחר חודש של לימודים נודע לה שחלק מחבריה לכיתה יוצאים לבלות ביחד בתום השיעור אך נראה ששכחו להזמין אותה. היא נעלבה והדבר הוכיח לה שהיא כישלון חברתי. איך היא גלתה את העובדה שהם יוצאים לבלות אתם שואלים? היא גילתה זאת משום שאחת הבנות הזמינה אותה להצטרף אליהם.

כשעושים דברים החיים מזמנים לנו מכות קשיים ושפשופים - אנחנו נעלבים ונפגעים הרבה בגלל הצורה שאנחנו בוחרים לראות את הדברים. בגלל שאנחנו מתמקדים בשלילי. מיכל יכלה לראות שהיא מקדמת את חייה, שהיא מסתדרת חברתית, שגם מזמינים אותה להצטרף לבילויים. את זה שלא דיברו איתה קודם יכלה לייחס ליד המקרה. אבל בעיקר היא יכלה להבין שהפעולה הגדולה והמשמעותית של הצטרפות ללימודים מזמנת קשיים והקשיים האלה הם סימן לפעילות ולחיים. הכאב הזה הוא חלק מצמיחה.

שינוי פרספקטיבה הוא חלק חשוב מהתגברות על חרדה חברתית וד"ר ריצ'רדס מדבר על כל זה במשל הגשם. וקורא לנו לראות בעיות וקשיים כהזדמנות