יום שישי, 22 במרץ 2013

מודעות עצמית, מופנמות ויתר מודעות

אם יש לך חרדה חברתית סביר להניח שאתה אדם מופנם.
אנשים מופנמים נוטים לאינטרוספקציה ובעלי מודעות עצמית גבוהה.

זה טוב וזו יכולת שימושית שבבסיסה דווקא מאפשרת תקשורת ברמה גבוהה: אנחנו יודעים מה קשה לנו, מה מפריע לנו, מה אנחנו אוהבים, ומהכרות עם עצמנו אנחנו מכירים אחרים ומסוגלים לאמפתיה אהבה ורגישות לזולת ולעולם. בעיני הרגישות הזאת היא תמצית החיים - אין משמעות לחיים אם העולם לא נוגע בך.

אבל לפעמים זה יותר מידי, לפעמים זה משתק: כשכל עצב חשוף וכל מבט מצמית - אנחנו הופכים לצופים והעולם נע לפנינו כמו סרט - מרגישים אבל לא נוגעים. מודעות יתר.

ישנם מצבים בהם אנחנו מרגישים שכל העיניים עלינו, כשאנחנו מדברים אנחנו שומעים את עצמנו ורואים את עצמנו מהצד.  המודעות מתפצלת לשניים: חלק אחד מנהל את השיחה וחלק אחר מתבונן ומבקר. והחלק המבקר יודע להגיד לנו שאנחנו משונים ומוזרים. שאנחנו לא יודעים לדבר. ובאמת קצת קשה לדבר כשאחד כזה יושב לנו על הצוואר ולוחש דברי שטנה. התגובה המיידית והאינסטינקטיבית שלנו היא להתקפד, לסגת פנימה ולהרים את החומה: שאף אחד לא ישים לב, שנעלם, שהעיניים הבוחנות ימשיכו הלאה ושאנחנו נתאדה עם כל המוזרות והמגושמות והשוני שאנחנו נושאים איתנו.

זאת לא השיטה. זאת לא השיטה. זאת לא השיטה.

ברגעים כאלה הכישרון שלנו - להפנות מבט פנימה - לחפש את התשובה בפנים - להתנחם בעצמנו - זה לא יעזור.

החוצה. המבט חייב להיות מופנה החוצה ואנחנו חייבים להפסיק להקשיב לשטן הקטן שיושב על הצוואר ולוחש לנו. עדיף לנו להביט מסביב ולחזור למציאות. מי באמת בוחן אותנו. מי שופט אותנו חוץ מעצמנו?

קראו עוד על הפחתת מודעות יתר בתרגום השבועי מתוך כתביו של ד"ר ריצ'רדס : איך להפחית יתר מודעות עצמית במצבים חברתיים