יום שישי, 26 באפריל 2013

פרפקציוניזם וחרדה חברתית


כמעט שאין חרדה חברתית ללא פרפקציוניזם.
השגיות משתקת.

אני מוכרח להיות טוב. או שלא אהיה. 
אם לא אהיה טוב. אם לא אהיה הכי טוב אני לא שווה. 
אם אני לא טוב אני כישלון אני אפס. 
אם אני לא מושלם אני כישלון.

איך חיים הופכים להיות מושלמים? איך ניתן לחיות כמו שיר? כמו יצירת אמנות? כמו סיפור טוב?
איך אפשר לעשות זאת בלי להתבונן מרחוק. להרהר. למחוק ולנסות שוב. לתקן את העבר ולחשוב. כל הזמן לחשוב - על כל מילה שיוצאת מהפה, שתהייה מושלמת שתהיה נכונה. שהיצירה שלנו לא תהיה בינונית. שהחיים שלנו לא יהיו בינוניים. כי אם אני בינוני אני כישלון. אם אני רק בסדר אני כישלון. 


החיים הם חד פעמיים. את הסיפור הזה אי אפשר לערוך וכל מילה שגויה היא חתומה. אז אנחנו נזהרים ומאטים ושותקים - כל כך הרבה שותקים - משותקים מגודל האחריות. לכן הדף שלנו ריק לכן הוא לבן. הפרפקציוניזם גנב לנו את החיים. 

חברים - התרחקו מפרפקציוניזם. במשחק החיים אי אפשר לדייק ואין מושלמות - החיים הם משל רק בספרים.