יום שישי, 14 ביוני 2013

הבעיה עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי

השבוע תרגמתי את דף המסר האחרון (הפסל) בחוברת המלווה את תוכנית האודיו לטיפול בחרדה חברתית של ד"ר ריצ'רדס. הפעם, כמו פעמים רבות אחרות עלתה בי תחושה לא נעימה של זיוף: "דפי מסרים" - בעצם המילה יש משהו פטרנליסטי ודיקטטורי - משהו שמריח כמו חינוך מחדש ומזכיר לי משטרים אפלים כמו רוסיה הסובייטית של סטאלין, קוריאה הצפונית וסין של מהפכת התרבות. פסיכולוג קוגניטיבי הוא מחנך ויבקש ממך להמיר את אמונתך. להחליף את עצמיותך. להאמין שאנשים הם טובים ושאינך חייב להצטיין בכל. שיאהבו אותך כפי שאתה. שהעולם טוב. בדף המסר האחרון בתכנית לד"ר מסר אופטימי וורדרד: "אנחנו שולטים בחיינו. אנחנו מעצבים את עולמנו." אני רגיל לחשוב אחרת - אני רגיל לחשוב שהוטלתי לעולם שבו הבחירות מצומצמות. לא בחרתי להיוולד ולא בחרתי איפה לא בחרתי את הורי ולא את התרבות שבה אני חי. הזהות היהודית/הישראלית/המערבית נכפתה עלי ונטבעה בי מכורח הנסיבות. קשה לי להאמין למסר שד"ר מנסה לטעת בי, בעיקר כאשר אני יודע שמטרת התכנית היא להתגבר על חרדה חברתית ולאו דווקא מחויבות לאמת הצרופה. האמת הקרה היבשה הרציונלית לא תמיד משרתת את הצרכים הפסיכולוגים שלי - אם המחשבה שלי היתה מוטית לחיובי כנראה שאף פסיכולוג לא היה מנסה "לתקן" אותי. אני נזכר בחברים שהכרתי שהתמסרו לחיובי - וכן, יש לכך ערך תרפויטי: מי שיכול להביא את עצמו להאמין באופטימיות ירוויח את אושרו. האם עדיף להיות טועה ומאושר?
מחשבות שכאלה וודאי עוברות בדעתם של רבים המתנסים בטיפול התנהגותי קוגניטיבי ומן הסתם פוגעות בו.
מה אפשר לעשות אם הוויתך אינך ערוכה להמרת דת שלמה ואמונה מוחלטת בחיובי? הפתרון הפרטי שלי הוא לעשות את המיטב - ללכת את מחצית הדרך האפשרית: להטיל ספק בקביעות שליליות ולהכיר בחיובי כשהוא שם. לקבל את אי הבטחון שנגזר מלראות את העולם כפי שהוא: חסר יציבות. תלוי על בלימה. עם הבלחות של יופי ועונג. מורכב. תוסס. מרושע מתחסד ואוהב.