איך הפרסומות הרגו את האהבה ולמה חשוב להאמין בקלישאות

לפני מספר שנים בתור הזהב של חברות הסלולר, כל מי שהיה מתיישב מול הטלוויזיה זכה לראות את הפרסומות המושקעות של סלקום. רובן עסקו באהבה - אהבה בין בני זוג, אהבה בין אם לבנה, אהבה בין חברים. אחת לדוגמה: בחור נפגש עם בחורה הרכבת - מחליפים מבטים ודבר לא קורה. שני טלפונים מונחים על השולחן ביניהם. הבחור גונב את הטלפון של הבחורה. ויוצא בתחנה - משאיר לה את שלו. קאט. הבחור מתקשר. הבחורה עונה בטלפון שלו ומחייכת. הקריין: תכירו את האהבה החדשה שלכם, רק לקוחות סלקום מחליפים למכשיר חדש במבצע שדרוגים שקל להתאהב בו...

שימו לב איך הסיטואציה הפשוטה הזאת שכל מי שהיה צעיר ברכבת מכיר הופקעה לכדי אקט שיווקי. בפעם הבאה שאתאהב בבחורה ברכבת כבר אדע שאני קלישאה. האמת מבויישת של נער ונערה כעת צבועה בלעג המודע לעצמו של הפירסומאים של סלקום.

הבעיה עם קלישאות היא שהן נכונות - בחור פוגש בחורה ברכבת ומתאהב בה. זה נכון וזה קורה כל הזמן. אבל אם הבחור היה מעט יותר ציני ומודע לעצמו - הוא לא היה רוצה להיות קלישאה - הוא היה מסרב להתאהב - והבחורה המודעת לעצמה היתה צורחת עליו - יא חתיכת ערס גנב.

טיפול התנהגותי קוגניטיבי מבקש מהאנשים הכי מודעים בעולם - אנשים עם חרדה חברתית - לחזור ולהאמין בקלישאות:

הפסק להלקות את עצמך

להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות

אל תנתח דברים למוות

להאט ולהרגע

זה לא כזה עניין גדול

אנשים עם חרדה חברתית מתקשים לעשות את זה - מה אני אידיוט? הם אומרים לעצמם. "אני לא קלישאה" - וכך הם מעדיפים להישאר מיוסרים ומיוחדים מתוך חשש להיתפס (אפילו בעיני עצמם) - תמימים, סחים, קלישאות. הם מבינים את הקלישאה הם מבינים שהיא נכונה - אבל הם לא יכולים להפנים אותה - כי הם מגוננים על עצמם מלההפך לבדיחה.

וככה משמרים חרדה חברתית. ככה אף פעם לא מתאהבים.

ואני מבקש (וגם מעצמי) - הרשו לעצמכם להיות תמימים ואל תתנו לפרסומאים לנצח

סימניות