יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

מסיבות

כשהייתי בן 15 התגובה האוטומטית שלי למסיבות היתה התנגדות. מסיבה היתה התגלמות הזיוף: רעש. מוסיקה גרועה. ריקודים שפירשתי אותם כך: אם אתם כל כך רוצים להזדיין למה אתם עושים בכאילו. כל המשחק המאולץ הזה של בנים בנות בגיל ההתבגרות היה נראה לי מכוער ופתטי וממש לא התכוונתי להשתתף בו. נשארתי טהור מכל זה. נשארתי גם תמים ותינוק.
לא שהמחשבות שלי היו חסרות ביסוס, אבל את המשחק החברתי צריך ללמוד ומתחילים בצעדים מהוססים ומגושמים של טינאייג'רים - כשאתה לא מוכן לטעות ולא מוכן להיות פתטי ולא מוכן להיחשף ולטעום ממה שיש לעולם להציע - אתה נשאר מאחור. ואני עם המחשבות שלי ויתר המודעות העצמית והרציונליזציות האלה שנולדו מתוך הפחד הגדול של "ומה אם אף-אחד-לא-יאהב-אותי-ואף-אחד-לא-ירצה -אותי" נשארתי מאחור בגדול. בעצם דחקתי את עצמי לפינה חברתית - מהר וביעילות לפני שמישהו יחשוב על כך בעצמו. קברתי את עצמי. נעלתי וזרקתי את המפתח החוצה.
היום אני עדיין יכול להזדהות ולראות את חכמת הילד שהייתי. במסעדות ובארים עדיין המוסיקה רועשת מידי עבורי. כן, הדחייה האינסטינקטיבית שלי היתה לגיטימית. אבל הייתי גם אוויל ופחדן - כי לא דוחים משהו לפני שמתנסים בו ובטח לא בגיל שכל המהות שלו זה לפתוח את הראש והידיים והנשמה ולקבל כל מה שרק אפשר. את הסלקציה יכולתי לדחות ליום אחר.
האם למדתי משהו? ביום רביעי, כשהייתה מסיבה על הגג בעבודה - האם הלכתי? לא. אמרתי לעצמי שאני עייף ואין לי כוח לזה. שזה מפתיע אותי שאנשים נהנים מסוג הבילוי הזה. אז מה, הייתי צריך ללכת בתור חשיפה? רק כדי לראות שאני יכול? בחרדה חברתית לפעמים יש את הדילמה הזאת שמהותה היא שאינך יודע אם הסיבה שאינך רוצה משהו היא משום שבכנות אין לך עניין בו או שאתה פשוט מפחד. לא תמיד אפשר לדעת.

תרגילי חשיפה - מסיבה וחרדה חברתית