יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

למה אנחנו שותקים

מירי היא אישה טובה. באמת. אחות בבית חולים. לא מדברת הרבה. לרוב שותקת. הרבה מחייכת. אני מכירה אותה כבר הרבה שנים. הילדים שלנו היו בגן ביחד. יש לה חיוך יפה והיא תמיד מוכנה לעזור אבל כשאני מתקשרת אליה הביתה אני מעדיפה שבעלה גד יענה - אתו אפשר לדבר - אתו השיחה מתגלגלת. איתה יש בעיה. אני שואלת "מה נשמע?" היא אומרת: "בסדר" ואז דממה. ואז אני מתאמצת ואומרת - והילדים מה איתם? איך עידו בצבא? והיא אומרת - נהנה מאוד - טוב לו. תשובות לקוניות . קצרות. אז כשאני מתקשרת להזמין אותם לטיול ביום שבת בחורף, עדיף לי שגד יענה כי הוא לא יפחד ממני - הוא לא יפחד להגיד לי: טוב שהתקשרת בדיוק חשבתי עלייך -מתי אנחנו נפגשים? ואני אחייך מהצד השני. ואשאל על הבן עידו ולא סתם כי לא נעים לי - כי אני באמת רוצה לדעת והוא יספר לי. אז מירי בחורה נחמדה אבל משניהם אני מעדיפה  את גד. אם גד ימות, אני לא חושבת שאתקשר יותר, אולי קצת בהתחלה - אבל למי בעצם יש כוח למירי.

דורית (מתוך: סיפורים על אנשים ששכחו לחיות)

--

כשאתה מדבר אתה חושף את עצמך לסכנה שמישהו לא יאהב את מה שאמרת. בתור מי שמסוקרן מחייהם של אחרים יצא לי מספר פעמים לקרוא בבלוגים של חברים שאני מכיר גם מהחיים האמתיים. כמו אחרים אני גם קורא בעיון סטטוסים של חברים בפייסבוק. לפעמים אתה מגלה צדדים חדשים של אדם שהיכרת. לפעמים אתה לומד שבעצם אינך מחבב את האדם שהיה חבר שלך - לא אותו ולא את הדעות שלו. להביע דיעה זו הסתכנות. הסתכנות בכך שלא יאהבו אותך.
אבל גם השקט הוא סכנה. סכנה שלא יראו אותך - גם אז לא יאהבו אותך - אבל אז גם לא ידעו מי אתה. על הקבר שלך מה יאמרו? הוא היה אדם נחמד ולא ידעו מה להוסיף. חייבים להסתכן. חייבים להשפיע. חייבים לצלק את האחרים.