יום רביעי, 30 באפריל 2014

הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם: פנחס שדה, סולומון אש והכאב היפה השוכן בנפשו של האינדיבידואליסט


איזה משלושת הקווים בצד ימין זהה באורכו לקו בצד שמאל?
חלקכם אולי מכירים את ניסוי הקונפורמיות של סולומון אש. מדובר בניסוי ידוע מתחום הפסיכולוגיה החברתית: אָש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר הינם משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג (המטלה הייתה קלה). האנשים נשאלו זה אחר זה לגבי תשובתם לכל סט קווים, כאשר הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים.
כאשר משתפי הפעולה ענו טעות, הנבדקים נטו לענות כמוהם. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית. כלומר יש בנו משהו כבני אדם שנוטה לקונפורמיות. לעדריות (ויקיפדיה)

בספרה של סוזן קיין: "שקט" מתואר ניסוי דומה שנערך על ידי חוקר המוח גרגורי ברנס, שוב התכנסו נחקרים למשימה קוגניטיבית פשוטה ושוב התקבלו תוצאות דומות: בני אדם מוותרים על חשיבתם הרציונלית למען העדר. אך גרגורי ברנס לא עצר כאן והמשיך ובדק את הפעילות המוחית של הנבדקים בעת המטלה וכאן נמצאה תופעה מעניינת: בין הנחקרים שהתעקשו על תשובה נכונה ושונה מזאת של הקבוצה נמצאה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה - המקבילה המוחית לחרדה, כלומר המחיר של חשיבה עצמאית הוא חרדה.



חרדה היא לא פעם נחלתם של השונים, של מי שמרצון או בלית ברירה חושב אחרת, של הילד שצועק המלך הוא עירום. הניסוי של ברנס מרמז לנו שהחרדה הזו אינה חולשה - האם על הרואה בארץ העיוורים לוותר על מאור עיניו כדי להיות חלק מהכלל? אני טוען שלא. משימת החיים של האאוטסיידר היא להשתלב בחברה תוך שמירה על ייחודו - ושימוש בפנימיותו כמקור כוח. להבין שעצמאות שכלית ורגישות כרוכות בחרדה. להתנחם בכך שלכאב יש משמעות.

פנחס שדה ידע זאת וידע להתענג על כאבו הבודד ועל עיניו שרואות את שאחרים עסוקים מכדי להבחין:

"בני-אדם מדברים: העשירים מדברים על ממון, המצביאים על היערכות הצבאות, הנשים על בעליהן, המדינאים על עסקי הקהל, המלחים על נערות, הסוחרים על ספָרות, הסופרים על כסף. הם מדברים, אבל, באמת, מה מועיל בכך, אם האדמה שותקת? היא צופייה בהם ללא זיע, באדישות, בעצב, כמו פרה ענקית...
היו לילות בם ביקשתי את נפשי למות... לילות איומי מתיקות! לילות תהום רבה! ולבוקר קמתי עם השמש לחיים חדשים.
ורגעים היו, אשר בהם פרץ מלבי אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא...
מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי ייסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם.
אלוהים רואני. אולי אף האדמה והצמחים, אך הם שותקים.
כך שאותי עוד איש לא ראה." (החיים כמשל/פנחס שדה)