יום שני, 17 בנובמבר 2014

אני לא מכיר אנשים שלא מפחדים מאנשים

בקבוצת הפלייבק שאני משתתף בה, אני מספר לראשונה על החרדה החברתית הפרטית שלי. הקבוצה הזאת מורכבת ממטפלים והמטרה היא להתנסות בפלייבק ככלי טיפולי. אנחנו נמצאים במפגש החמישי או השישי כשה"סוד" שלי מתגלגל מתוכי כמעט ללא כוונה. בדרך כלל אני נמנע מלספר - אני חושש שיתייגו אותי לתוך קופסה שיהיה לי קשה לטפס מעל חומותיה מאוחר יותר. מצד שני ההסתרה הזאת היא מעשה לא כנה וכנות בעיני, מעבר להיותה ערך חשוב בחיי, הכרחית למי שרוצה להפיק תועלת מקבוצות בכלל ובפרט בקבוצה כזאת. אז אני מספר להם. אני לא מתכנן לספר, בשלב מסוים אני לא מצליח להימנע מכך ומספר.

אני אתאר בקווים כלליים מפגש פלייבק כזה שהוא שונה מתיאטרון פלייבק קלאסי: הקבוצה מורכבת משמונה עשרה משתתפים ומנחה. לאחר חימום קצר הקבוצה מתפנה לסיפורים. בכל פעם משתתף אחר מספר ספור - חוויה שאירעה לו בעולמו הפרטי ובדרך כלל מתארת תחושות ויחסים. הקבוצה מקשיבה למספר ולפעמים שואלת שאלות הבהרה. כשהמספר מסיים את סיפורו הקבוצה יוצאת להחזרה. החזרה היא פירוש דרמטי וספונטני של הסיפור שתואר. לפעמים ההחזרה לקוחה מעולמו של המחזיר, ההחזרה מתבטאת בתנועה ובמילים. הסיפור מהדהד בחברי הקבוצה ויכול להעלות בהם רגשות, מחשבות, זיכרונות. חברי הקבוצה מגיבים לסיפור כשהם עולים לבמה ויוצרים "תשובה" דרמטית. לא כולם עולים לבמה. חלק נשארים וצופים, ואלו שיוצאים להחזרה לא נבחרים מראש, אלה עושים זאת מתוך עצמם. לאחר שמסיימים את ההחזרה, המספר חולק את תחושותיו ולאחר מכן שאר חברי הקבוצה מתארים את תחושותיהם שלהם. אחר כך עוברים לסיפור הבא ולמספר אחר.

בקבוצה הזאת החרדה החברתית האישית שלי מרימה את ראשה המכוער ומאוד גלויה. בקבוצה הזאת אני כמו תינוק שלומד ללכת שוב. המילים קשות לי, המוח מתרוקן, הגוף קפוץ והמבט תועה. יש מקומות שבהם החרדה שלי נסתרת אבל כאן היא מצליחה לשלוט בי. אני מספר לקבוצה על עצמי כמנחה של קבוצת חרדה חברתית שמשתמשת בתרגילי אימפרוביזציה. אני גם מגלה להם כמה קשה לי פה - וכמה מעסיקה אותי השאלה האם אני כמנחה קבוצות חרדה חברתית - אני שצריך להוות דוגמה למי שהצליח להתגבר על חרדה חברתית בדרכים האלה של תרגילי אימפרוביזציה וקבוצת יחסים בין אישיים - האם אני יכול להרשות לעצמי להרגיש את מה שאני מרגיש כאן. איזו הבטחה אני יכול להבטיח למי שמגיע אלי עם רצון להשתנות כשאני בעצמי מרגיש את מה שאני מרגיש?

כשהקבוצה מחזירה אלי את הסיפור שלי אני רואה לפני ילד בן 16 יושב בחתונה ומפחד לגשת לנערה שמצאה חן בעיניו, אני רואה ילדה שמפחדת לקפוץ ממקפצה אל תוך בריכה. אני רואה פסיכולוגית ששואלת את עצמה במה אני כבר שונה מהמטופלים שלי? אני רואה קבוצה שלמה של אנשים שנעים ומונעים מתוך דברי. העניין בפלייבק הוא שאתה מבין שהקשיבו לך - שהדברים שאמרת נגעו והניעו אנשים אחרים. לפעמים את מבין שאתה לא באמת שונה שאתה לא באמת לבד.

רונן המנחה אומר לי - אני לא מכיר אנשים שלא מפחדים מאנשים, אני לא מכיר אנשים שלא חוששים לדבר מול קהל. ובאותו הרגע אני מאמין לו - אני מבין את שהוא אומר לי שאנחנו ממשיכים ביחד עם הפחדים שלנו שהדרך והפתרון הוא לעשות, פשוט לעשות ביחד עם הפחד, לתת לפחד להיות קיים שם לצידנו, בלי לתת לו להגדיר אותנו או לנהל אותנו. אני יודע שההתנסויות הראשוניות שלי בקבוצה מתסכלות: כשאני עולה להחזרה דפיקות הלב מטשטשות אותי - הקול שלי נשמע זר - אני נתקע ויותר מכך לפעמים (יותר מידי פעמים) - אני נימנע. אבל אם אהיה כנה עם עצמי אני גם מדבר ומשתף ומרשה לאחרים להכיר אותי. אני גם זוכר החזרה מוצלחת שלמרות ועם החרדה הייתה משכנעת או כפי שאמרה לי אחת המשתתפות "מאוד מדויקת".

איזו הבטחה אני יכול להבטיח לחברי הקבוצה שאני מנחה שגם אני אעמוד בה? להיות יותר אותנטי מול אחרים, להיות פחות נמנע. לעמוד בקשיים גדולים יותר. אני מקווה שזה מספיק עבורם. לא נראה לי שמישהו יכול להבטיח ולקיים יותר.

אני מבין מהשתתפות בקבוצה הזאת דברים שעוברים על חברי הקבוצה שאני מנחה: אני מבין את החרדה שלהם, את התסכול שלהם ואת הבדידות שלהם. אבל אני גם מבין שההתעקשות וההתמדה יתבטאו בהמשך במקומות אחרים.

אני אומר לעצמי את מה שאמרתי כל הרבה לאחרים: הבט אחורה בגאווה. זכור מה היית ולאן הגעת. דע להבחין בכך. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה