יום שני, 1 באוגוסט 2016

טעמו המתוק של הדיכאון

לא פעם רשמתי כאן שאנחנו מתנודדים כמטוטלת בין דיכאון לחרדה. אם איננו חשים חרדה הרי זה משום שאנחנו נמנעים והדיכאון הוא על שום ההזדמנויות שהתפוגגו ונעלמו.

בדרך כלל נוטים לראות את הדיכאון כתוצאה של החרדה, הפרעות חרדה בדרך כלל מלוות בדיכאון, אבל כשמסתכלים על הדיכאון כתוצאה אנחנו חסרי אונים מולו - זוהי התוצאה הבלתי ניתנת לערעור.

ישנה צורה נוספת של הסתכלות - היאוש הוא צורה של הימנעות - כאשר אנחנו מיואשים אנחנו לא חשים חרדה יותר. מי שסובל מחרדה חברתית הוא מומחה בהפחתת חרדה על ידי הימנעות - הדיכאון והיאוש הם כלי הימנעות נוספים המיועדים להפחית חרדה - זוהי הסיבה שהם מושכים אותנו בעבותות קסמים - כי שם במקום האפל הזה אנחנו מוצאים מנוחה.

למה אנחנו נמשכים כל כך לדיכאון כשבברור זו אינה הרגשה טובה? על פי עקרון ההנאה אדם תמיד מחפש למקסם את העונג בחייו ולהפחית את הסבל, אז מה יש בדיכאון שמרגיש כמו מנוחה? למה צריך להתאמץ כדי לצאת מדיכאון? בדיוק משום כך - כי הדיכאון לעתים קרובות הוא מפלט מהחרדה. כשאנחנו בדיכאון אנחנו מוותרים - אנחנו לא צריך להתמודד יותר - אנחננו לא צריכים להיחשף - אנחנו משלימים עם גורלינו והחרדה נעלמת.

וכרגיל - אי אפשר להתגבר על חרדה ללא חשיפה - אי אפשר להתגבר על חרדה ללא חשיפה - אי אפשר להתגבר על חרדה ללא חשיפה.

ולא אין דרך קלה.